זהירות כלבת

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחלת הכלבת (Rabies), היא מהמחלות העתיקות והמפחידות בבני אדם ובבעלי חיים כאחד. השם "Rabies" מקורו במילה הלטינית Rabere שמשמעותה "זועף", והוא מתאר את אחד מסימני המחלה הקלאסיים. כלבת מוזכרת לראשונה ברישומים משנת 1930 לפנה"ס בקובץ חוקים של ממלכת אשנונה (ממלכה קטנה במסופוטמיה), שהטיל אחריות על אדם שכלבו הראה את סימני המחלה, הורה לו לנקוט באמצעים למנוע ממנו לנשוך אדם אחר, ופירט קנס כספי במידה ולא פעל כך. מאז ועד היום נותרה המחלה קטלנית וחשוכת מרפא.

 

המחלה בעלת תפוצה עולמית ונפוצה מאוד בישראל. בכל 10 דקות בקירוב מת אדם בעולם כתוצאה ממחלת הכלבת. גורם המחלה הוא נגיף (וירוס) המועבר בעיקר באמצעות נשיכה על ידי בעל חיים נגוע, המפריש את הנגיף ברוק, או לחילופין, במגע של חומר מזוהם עם פצע פתוח. בניגוד למשתמע מהשם "כלבת", כל בעלי החיים ממחלקת היונקים חשופים להדבקה ולא רק אלו ממשפחת הכלביים.

 

ההדבקה מתחילה לרוב בנשיכה על ידי בעל חיים נגוע וחדירת הנגיף לתוך הפצע שנוצר. הנגיף נודד לאורך העצבים לכיוון מערכת העצבים המרכזית, משם למוח ואל בלוטות הרוק. בבלוטות הרוק עובר הנגיף תהליך התרבות נוסף ומופרש ברוק בכדי להדביק בעל חיים נוסף. התקופה שבין ההדבקה לבין הופעת הסימנים הקליניים מכונה תקופת הדגירה, והיא עשויה להימשך בין שבועות בודדים למספר חודשים בהתאם למקום הנשיכה ולכמות הנגיפים שחדרו בנשיכה. לרוב, במהלך תקופה זו בעל החיים אינו מראה סימני מחלה ואינו מדבק. עם זאת, קיימים מקרים בהם הופעת הנגיף ברוק מקדימה את סימני המחלה במספר ימים, כך שבעל החיים עלול להיות מדבק גם בזמן שאינו מראה סימני מחלה.

 

עם הגעת הנגיף למוח והתבססותו מתחילים להופיע הסימנים הקליניים. סימנים אלו אינם ספציפיים ויכולים להתבטא בדרכים שונות. סימנים מוקדמים יכולים לכלול: חוסר מנוחה, חוסר תיאבון, הקאות ושינויים התנהגותיים. בשלבים המתקדמים עלולים להופיע סימני תוקפנות, ריור, דיכאון, פחד ממים (הידרופוביה), שיתוק ועוד. מרגע הופעת הסימנים המוות בלתי נמנע ויתרחש תוך ימים בודדים. מקובל להעריך שבעל חיים המראה סימנים קליניים ימות בתוך 10 ימים. אבחון כלבת בבעלי חיים מתבסס על מבחני מעבדה ברקמות מוח שנלקחות לאחר המוות, זאת להבדיל מבני אדם בהם ניתן לאבחן את המחלה גם לפני המוות.

 

ישראל מוגדרת כאזור אנדמי לכלבת, ולכן נעשים מאמצים גדולים למנוע את התפרצותה בעיקר באמצעות חיסונים. בישראל חלה חובה על בעליו של כל כלב שגילו עולה על 3 חודשים לחסנו כנגד כלבת אחת לשנה ומתן רישיון האחזקה מותנה בכך. חובת החיסון אינה חלה על חתולים אך מומלץ לחסן גם אותם. החוק דורש מבעליו של בעל חיים שנשך אדם להודיע על כך לרופא הממשלתי ולהכניסו להסגר לשם תצפית כלבת למשך 10 ימים, שבסופם, במידה ונשאר בחיים, הרי שאיננו חולה בכלבת, והוא משוחרר בחזרה לרשות בעליו. משנות השמונים המאוחרות נעשים מאמצים גדולים על ידי השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות לחסן תנים ושועלים באמצעות פיתיונות המכילים תרכיבי חיסון. תודות לכך ירדה משמעותית שכיחות המחלה בקרב חיות הבר.

 

היות והמחלה חשוכת מרפא, יש לדאוג ולסייע במאמץ כנגד התפשטותה במספר דרכים פשוטות. ראשית, יש לציית לחוק ולחסן את הכלבים אחת לשנה. שנית, במידה ואירעה נשיכה על ידי בעל חיים, יש לשטוף את הפצע מידית במים וסבון, ולגשת להיבדק בלשכת הבריאות הממשלתית. לבסוף, במידה וקיים חשד שבעל החיים שבבעלותכם נגוע בכלבת יש להיוועץ מיד עם רופא וטרינר.

 

כחלק משירות החיסונים במרפאה ניתן לקבל חיסון כלבת לכלבים וחתולים בהתאם לחוק. בנוסף חיסון הכלבת כלול בתוכנית הבריאות שלנו.  צוות המרפאה ישמח לעמוד לרשותכם עם כל שאלה בנושא.