מחלות דרכי שתן בארנבונים

 

 

 

 

 

 

 

 

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

 

מחלות דרכי שתן הן בעלות שכיחות גבוהה בארנבונים ואנו נתקלים בהן לעיתים תכופות במרפאה. מבחינה אנטומית נהוג להבדיל בין דרכי שתן עליונות הכוללות את הכליות ואת האורתרים לבין דרכי שתן תחתונות הכוללות את שלפוחית השתן והאורתרה. הכליות אחראיות לייצור השתן אשר מובל באורתרים אל שלפוחית השתן המתרוקנת דרך האורתרה אל מחוץ לגוף דרך הפניס או הוולווה.

 

מחלות דרכי השתן השכיחות בארנבונים כוללות:

1. אבני שתן בשלפוחית ולעיתים נדירות יותר בכליות.

2. "שתן חולי"- Hypercalciuria

3. כשל כליה (כרוני ואקוטי)

4. בריחת שתן.

5. שתן אדום.

​

הסימנים הקליניים של מחלות דרכי שתן בארנבונים עשויים להיות דומים בין המחלות השונות וכוללים:

1. שתיה מרובה והשתנה מרובה.

2. בריחת שתן.

3. השתנה במקומות שונים מהרגיל.

4. אדמומיות, רטיבות וריח רע באזור איבר המין.

5. שתן דמי- "המטוריה".

6. קושי במתן שתן- "סטרנגוריה".

7. "פוליקוריה"- מתן שתן בנפח קטן בתדירות גבוהה.

​

לעיתים  עשויים להתלוות לסימנים אלו גם סימני מחלה כלליים שאינם קשורים למערכת השתן כגון: חוסר תאבון, ירידה בתנועתיות, שחיקת שיניים ועוד. עם הופעת סימנים קליניים מומלץ לגשת לבדיקה וטרינרית בהקדם.

ארנבון שמראה סימני מחלה בדרכי השתן יעבור בדיקה פיזיקלית מקיפה ולעיתים אף בדיקת שתן, בדיקות דם, צילומי בטן ואולטרסאונד בטן. הטיפול משתנה בין המחלות השונות ועל כן חשוב להגיע לאבחנה מדויקת ככל האפשר.

​

אבנים בדרכי השתן- אבנים בדרכי השתן מכונות בלעז "Urolithiasis" והן עשויות להמצא בכל אחד ממרכיבי מערכת השתן דהינו: כליות, אורתרים, שלפוחית או אורתרה. לא תמיד ברור מה הגורם להיווצרות אבנים בדרכי השתן של ארנבונים אך ככל הנראה קיים קשר למזון. סטטיסטית הסבירות לאבנים בדרכי השתן גדולה יותר בארנבונים שניזונים מכמות גדולה של כופתיות ואספסת לצד רמת פעילות נמוכה והשמנת יתר. אבחון של אבנים בדרכי השתן עשוי להיות קל עד לכדי מישוש אבן בשלפוחית בבדיקה הפיזיקלית או להצריך הדמיה מתקדמת יותר כגון צילומי רנטגן או אולטרסאונד בטן. הטיפול באבנים משתנה על פי גודלם ומיקומם. כך לדוגמא אבנים באורתרה ניתן לנסות ולדחוף לכיוון השלפוחית באמצעות החדרת קטטר שתן ושטיפה בלחץ נוזלים בעוד שאבנים בשלפוחית עשויות להצריך ניתוח בטן ופתיחת שלפוחית בכדי להסירן.

​

שתן חולי- "Hypercalciuria" מתארת המצאות עודפת של סידן בשתן הגורם להצטברות משקע חולי עד משחתי בשתן. משקע זה עשוי להקשות על מתן שתן תקין לעיתים עד לחסימת שתן מוחלטת, לסייע להתפתחות דלקות בדרכי השתן ולפגוע ברירית דרכי השתן. ארנבונים מצטיינים ביכולת הספיגה של סידן מהמזון אותו הם צורכים תודות למערכת העיכול שלהם. עודפי הסידן שנספגו מהמזון מופרשים באופן תקין בדמות תרכובת קלציום-קרבונאט לשתן. באופן כללי ככל שדיאטת הארנבון תכיל יותר סידן כך יופרשו יותר מלחי קלציום-קרבונאט לשתן. מצב שבו שתן הארנבון יכיל ריכוז גבוה של קלציום קרבונאט מכונה  Hypercalciuria ויגרום לשתן להכיל משקע חולי עד משחתי. הסימנים הקליניים של ארנבון הסובל מ Hypercalciuria עשויים לכלול: חוסר תאבון, אנורקסיה, ירידה במשקל, שחיקת שיניים ,שתן דמי, קושי במתן שתן, אדמומיות רטיבות וריח רע באזור איבר המין. לעיתים Hypercalciuria עשויה להתקיים ללא סימנים קליניים. האבחון של Hypercalciuria הוא קל יחסית ומבוסס ברובו על בדיקה פיזיקלית, מישוש שלפוחית השתן ושיתון הארנבון. צילום רנטגן עשוי גם הוא לעזור באבחון היות והמשקע הסידני גורם לשלפוחית להראות היטב בצילום. שלפוחית קשה במישוש עשויה לרמז על חסימת שתן. בדיקת שתן ומשטח שתן עשויים לעזור גם כן באבחון ועשויים להצביע על נוכחות דם סמוי בשתן, חיידקים ועוד. תרבית שתן עשויה לשפוך אור על סוג החיידקים במידה וקיימים ומידת רגישותם לאנטיביוטיקות מסוגים שונים. בדיקת דם גם כן מומלצת במצבים אלו בכדי לוודא כי התפקוד הכלייתי לא נפגע ולשלול מחלות אחרות. הטיפול ב Hypercalciuria לרוב איננו כירורגי וכולל מתן נוזלים לוריד או לתת עור ושיתון חוזר של הארנבון במשך 3-4 ימים ברצף על מנת לסייע למשקע החולי להישטף החוצה. במקרים מסוימים נעשה שימוש בקטטר שתן בכדי לסייע בשטיפות אך הדבר מצריך לרוב הרדמה כללית או טישטוש עמוק ולכן שמור למקרים ספציפיים. שינוי תזונתי הוא חלק אינטגרלי מהטיפול והמניעה של  Hypercalciuria. יש להימנע ממתן אספסת ולהשתמש בחציר שמכיל פחות סידן וכן להימנע לחלוטין מתוספי מזון המכילים ריכוז גבוה של סידן. היות והשמנת יתר היא מקדם להיווצרות  Hypercalciuria יש להקפיד על משקל גוף תקין ולהקפיד על צריכה יומית מתאימה של מזון.

​

כשל כליה- הכליה היא חלק ממערכת השתן ויש לה מספר תפקידים חשובים לרבות וויסות משק המים, שמירה על חומציות ומאזן יונים בגוף. הלכה למעשה הכליה מסננת את הדם ומפרישה לשתן חומרי פסולת שונים.  כשל כליה מתרחש כאשר התפקוד הכלייתי נפגע והכליות לא מצליחות לבצע את תפקידן. במצב כזה חומרי פסולת בדגש על אוריאה שאמורים להיות מופרשים מהגוף דרך השתן מצטברים במחזור הדם ומובילים לסימני מחלה. כשל כליה עשוי להתרחש באופן הדרגתי על פני זמן ארוך ואז יכונה "כשל כליה כרוני" או באופן מידי ואז יכונה "כשל כליה אקוטי".

כשל כליה (אקוטי וכרוני) היא פתולוגיה שכיחה למדי בארנבונים מבוגרים. הסימנים הקליניים של ארנבון שסובל מכשל כליה עשויים לכלול עייפות, דכאון, חוסר תאבון, שתיה מרובה והשתנה מרובה, ורטיבות באזור איבר המין. בכשל כליה אקוטי סימנים אלו יופיעו באופן פתאומי בעוד שבארנבון הסובל מכשל כרוני לרוב תופיע ירידה במצב הגופני כדוגמת רזון הדרגתי, תאבון פחות וכדומה. האבחון של כשל כליה נעשה בעזרת בדיקת דם שמראה עליה ב BUN ובקריאטינין. עליה בשני אלו יחדיו מכונה אזוטמיה והיא לרוב תלווה בשינויים נוספים בדם (אשלגן, נתרן, פוספאט). בנוסף לבדיקות הדם מומלץ לערוך גם בדיקת שתן בדגש על סימני דלקת (דם בשתן, חלבון בשתן, תאים לבנים בשתן וחיידקים). בנוסף מומלץ לבצע אולטרסאונד בטן בדיקה המאפשרת להדגים את מערכת השתן ולזהות שינויים בכליות כגון גידולים סרטניים, תהליכים כרוניים ועוד שיכולים להוביל לכשל כליה. הטיפול בארנבון שסובל מכשל כליה מצריך תנאי אשפוז וכולל בראש ובראשונה מתן נוזלים לוריד. המצאות עודפי אוריאה בדם והגעתם למוח מובילים לבחילה וחוסר תאבון בארנבונים עם כשל כליה ולכן לעיתים קרובות כולל הטיפול הזנה עם מזרק במזונות רפואים יעודיים. אנטיביוטיקה מהווה לרוב חלק מהטיפול היות ודלקת חיידקית עולה מדרכי השתן שכיחה כגורם לכשל כליות בארנבונים ובנוסף ארנבונים הסובלים מכשל כליות כרוני עשויים לפתח גם דלקת שתן משנית. מטרת הטיפול בכשל כליות אקוטי היא להשיב את הארנבון לחיים תקינים ללא אזוטמיה בכלל בעוד שבכשל כליות כרוני לרוב לא ניתן לשוב לערכים תקינים אלא לשאוף לערכים נמוכים מספיק המאפשרים איכות חיים לעיתים לצד טיפול קבוע בנוזלים תת עוריים.

​

בריחת שתן- בריחת שתן בארנבונים או טיפטוף שתן הם למעשה מופע קליני שעשוי לנבוע ממספר פתולוגיות שונות שחלקן כבר הוזכרו במאמר זה. ארנבון הסובל מבריחת שתן עשוי להראות רטיבות, אדמומיות וריח רע באזור איבר המין והאנוס. לעיתים מצב זה עשוי להוביל להיווצרות כוויות ופצעים/כיבים בעור באזור זה. הגורמים השכיחים לבריחת שתן בארנבונים הם: 1. שברי חוליות שדרה לומבוסקראליות ופגיעה משנית בעצבים האחראיים על מתן השתן. 2. Hypercalciuria (שתן חולי). 3. אבנים בדרכי השתן. 4. זיהום בדרכי השתן (חיידקי/ טפילי). 5. אי ספיקה של מסתם השלפוחית- בעיה על רקע חסר הורמונלי בנקבות מעוקרות. גורמים נדירים יותר כוללים: סרטן בדרכי השתן ואנומליות מולדות. ארנבון הסובל מבריחת שתן צריך לעבור אבחון מקיף שיאפשר למצוא את הבעיה הראשונית שמובילה לכך ולטפל בהתאם.

​

שתן אדום- בדומה לבריחת שתן, שתן אדום הוא מופע קליני ולא שם של מחלה ולעיתים קרובות מדובר במופע תקין. ארנבונים עשויים להפריש בשתן פיגמנטים צמחיים שמקורם במזון אשר גורמים לשתן להיות בגוון אדום, חום כהה או כתום. גוון זה עשוי לעיתים לבלבל עם המטוריה כלומר המצאות דם בשתן. ככלל פיגמנט בשתן שמקורו במזון אמור להיעלם מהשתן באופן עצמאי כ 3-4 ימים לאחר שהופיע. הדרך המבוססת להבדיל בין שתן עם פיגמנט לבין המצאות דם בשתן היא על ידי בדיקת שתן המתבצעת על ידי וטרינר. דם בשתן המטוריה עשוי לנבוע ממספר פתולוגיות שונות בדרכי השתן כגון אבנים, דלקת, גידול, חול ועוד.

​

לסיכום,

פתולוגיות בדרכי השתן בארנבונים הן שכיחות, מגוונות ולעיתים גורמות לסימנים קליניים דומים. במידה והארנבון שלכם מראה סימנים קליניים אופיניים ואלו אינם חולפים במהרה מומלץ להגיע לאבחון מסודר במרפאה וטרינרית בעלת ניסיון בטיפול בארנבונים. אנו במרכז וטרינרי טבעון זמינים לענות על כל שאלה בנושא זה או כל שאלה אחרת הנוגעת לגידול וטיפול בארנבונים.

 

 

 

 

​